כביש 7N מסתיים ב Toliare
. עיר משעממת שאין בה שום דבר מיוחד. לילה שאין הרבה מה לספר עליו חוץ מארוחה טובה
במסעדה של גרמני שהיגר למקום. גם לו וגם לצרפתי שישב לידי במרפסת יש ילדים מנשים
מקומיות. הם נראים כמעט בגילי (חמישים וחמש מינימום עם הנחת תושב) והילדים פחות
משלוש. אני בטוח שהם לא הנכדים למרות שלא שאלתי.
אייר מדגסקר דחו לי את הטיסה הבאה כבר פעמיים
וזה היה המקום שהכי התאים לי לנסות גם לטוס ישירות משם לראוניון. לא הולך. למרות
שבפירסומים של החברה יש קשר דרך הדרום אבל ראשית זה לא נכון, ושנית, גם דרך טנה
הבירה אי אפשר לעשות טיסה עם קונקשן. חייבים לבלות לילה בבירה. אין רמזור ירוק.
חוץ מזה, אין טיסות בזמן הקרוב. האלטרנטיבה היא מונית שרות. משהו כמו 24 שעות
נסיעה. 1000 ק"מ בערך.
בבוקר נסעתי ליפעתי. אמרו שזה מקום יפה על
החוף אבל אני נסעתי משתי סיבות אחרות. א. היו לי כל מיני מחשבות יצירתיות לעבור
בדרך בחזרה לבירה בשדרת הבאובבים המפורסמת, וככה לחסוך את הסיוט של המונית. ב.
סיפרו שיש יער באובבים יפה.
אני נוסע בטוקטוק (מוטו ריקשה הודית). בדרך
מחסום משטרה. לוקחים את הדרכון ומעתיקים את פרטים. פעם ראשונה שזה קורה לי. ביציאה
והכניסה לכל כפר יש שני מחסומים במרחק של כמה מאות מטרים ביניהם – של הג'נדרמריה
ושל המשטרה. בפאתי ערים יש עוד שכבה של משטרה עירונית. סה"כ 6 מחסומים לעיר.
שאלתי מה הם בודקים. את מספר הנוסעים, אמרו לי. טוב, אז בדקו. אז מה? לא עושים עם
זה כלום. תכולה של200% ממספר נוסעים הרשום עובר בלי בעיה, כמו ששתי משפחות שלמות
על משאית שכתוב עליה לאסור לקחת נוסעים. בחלק מהנסיעות ראיתי שרושמים את שמות
הנוסעים שהזמינו מקומות מראש והמשטרה בודקת שהרשימה קיימת. הייתה יכולה להיות
רשימה מועתקת מספר הטלפונים באותה המידה. אם היה ספר כזה, אבל כמובן שאין.
אני מגיע ומברר פרטים. לגבי קיצור הדרך, זה
לא בא בחשבון. יש קטע קטן של 120 ק"מ של שביל שדורש 4X4
לפחות. אז אין ברירה. חזרה לטוליאר ומשם במונית השרות. אני מעדיף לעשות את זה רצוף
ולא לחלק את הנסיעה לשניים עם לינה במלון באמצע. לסיים את זה מה שיותר מהר.
אני מגיע לכפר בשם מנגילי, שם הזמנתי לי
בנגאלו לא רחוק מהים. אין חשמל רב היום בכפר הזה וגם מים לא כי המשאבה עומדת על
חשמל. אבל החוף באמת יפה.
כשאני יורד מהטוקטוק, נגש אלי בחור צעיר
ועוזר לי למצוא את מקום הלינה. בדרך כלל, כל עצירה כזו מזמינה נודניקים שבסוף
מבקשים מתנה בשביל משהו שהייתי מסתדר גם בלעדיהם. מעצבן ומתיש.
מר בחור אומר שהוא מדריך שיכול לקחת אותי
ליער לסיבוב של שעתיים. לא מבקש הרבה אז אני מתרצה וקובעים לאחר הצהריים כדי שתהיה
תאורה יותר טובה לתמונות. מה כבר יכול להיות? הרבה ציפיות לא היו לי.
בשעה שקבענו אני הולך לנקודת המפגש. אמצעי
התחבורה שהוא הזמין לי הוא 8X8. מסתבר שזה באמת הדבר שהכי
מתאים לסיור הזה. גם זה חידוש. פעם ראשונה בכלי הרכב הזה.
מגיעים לבאובב הראשון בסיור הרגלי וההפתעה
גדולה. אני מקבל הרצאה מפורטת על סוגי הבאובים השונים (יש 3 סוגים ביער הזה). על
כל סוגי הצמחים, על הצליל שמפיקים כשדופקים על הגזע, השימושים הרפואיים, ועוד.
תענוג.
כתבתי בפוסט של ג'מביאני בזנזיבר שסירת
המפרשים מאוד משוכללת למרות שהיא נראית פרימיטיבית. לא ידעתי עד כמה. מסתבר שכל
חלק עשוי מעץ אחר עם תכונות אחרות.
פה לפחות, את החלק העיקרי של הסירה מייצרים
מבלזה – עץ קל מאוד שבארץ משתמשים בו הרבה בחוגי תעופה ליצירת טיסנים.
לסוג הבאובב הזה שלושה גזעים שיוצאים מאותו
השורש.
הסיור מסתיים בסוג הגדול ביותר.
בעונה המתאימה, מניחים כוורת מעל הגזע ואפשר
לראות את ה"מדרגות" שמסייעות לטיפוס.
למחרת אני עושה הליכה רגלית ארוכה מאוד לאורך
החוף. קבוצה של ילדים ונערים מנסים ללכוד דגים ברשת.
הרבה תוצרת לא היה להם.
מפלס מי התהום גבוה כנראה במעט מאוד מעל מפלס
הים של השעה הזו. הרועה חופר בתוך מי הים ויוצר מעיין והעיזים שותות מים מתוקים
בים עצמו.
אני יושב ומעלה את הפוסט הזה במסעדה היחידה
שיש בה אינטרנט. אפילו במלונות אין פה.
מחר לטוליאר, להזמין מונית לטנה ליום שלמחרת.
רוצה להיות כבר אחרי זה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה